Sunshine Cleaning

אחלה סרט

more about "Sunshine Cleaning", posted with vodpod

knowing

לא יודע מה קורה לניקולס קייג’ לאחרונה, עם כל הבחירות המוזרות שלו. ביחס לשאר הקטסטרופות האחרונות שהוא השתתף בהם, אפשר להגיד שמדובר בסרט נחמד. כגודל הציפיות, כגודל האכזבות – אם מצפים למעט, הסרט אפילו מהנה.

more about "knowing", posted with vodpod

Terminator 3 Sergent Candy Scene

more about "Terminator 3 Sergent Candy Scene", posted with vodpod

לונדון – יום שלישי

לאור העומס שניחן ב-tube, הפעם החלטתי להקדים. מגיעים ל-canary wharf מוקדם יותר ומתחילים לעבוד. הפעם זה קל יותר – אין ביורוקרטיה, עובדים לבד, ומספיקים הרבה. אני מסיים מוקדם ובדרך חזרה למלון אני מחליט לעצור ב-big ben. כאן אני צריך לעצור רגע.

בוריס, מהעבודה, סיפר שלפני שנסע ללונדון, חבר טוב שלו הפציר בו לבקר ב-bigben. “חובה”! הוא ביקש מבוריס שיתקשר אליו כשהוא עומד מולו. בוריס ציית, והתקשר לחבר שלו:

“אתה מול ה-big ben?” שאל החבר. “נכון שזה סתם עוד מגדל?”

‘תשמעו. אז נכון. אולי זה קלישאה, אבל זה מגדל יפה. חוץ מזה, אם אנחנו כבר כאן, לא נבקר? אז הנה תמונה, מבלי שביקשתם:

היציאה מה-tube ב-westminister (איפה שה-bigben, בניין הפרלמנט, westminister abbey) די הפתיעה אותי. בפעם הראשונה מאז שנחתתי, מצאתי את עצמי בתוך קהל תיירים עצום! בכבישים מסביב, דוהרים במהירות מסחררת אוטובוסים בני 2 קומות – מתוך כוונה אולי, לסיים את הנגלה הזו ולהספיק עוד נגלה. מטורף.

westminister abbey סגור, אז הולכים לכיוון צפון, נתקלים בטעות ב-westminister cathedral ונכנסים פנימה. מדובר בכניסה גדולה, מפורסמת פחות, ומרשימה (למרות שתקרת הלבנים מפויחת כמו תחנת רכבת). עושים סיבוב בפנים, דרך מעין אולמות תפילה קטנים, אליהם אנשים נכנסים כדי למצוא קצת יותר שקט ואינטמיות (על פני האולם הענק המרכזי). באחד מהאולמות האלה כורעים על הברכיים משפחה של שחורים, מקטן עד גדול, בעל ואישה, ילדים קטנים וגדולים – ומתפללים. נראה מרגש. יושבים רגע אחד כדי לתת לרגליים לנוח ולפתע מתחילה שירה: באולם אחר החלה תפילה. המוסיקה והשירה פשוט מדהימה – עוגב, קהל, לטינית… כל החבילה.

כאן אני מקבל איזה התגלות לגבי דת (להירגע, אני לא חוזר בתשובה).הביקורת העצמית מתחילה לעבוד…

למה, כשאני בארץ, אני רואה אנשים מתפללים ואני מגלגל עיניים? למה אני מוכן לקבל משפחה נוצרית מתפללת אבל כשאני רואה משפחה חרדית מתפללת, אני מעריך את התפילה שלהם פחות? בגלל ששם זה רחוק? בגלל שיש לי דעה קדומה על הדתיים ועל החרדים? הרי בשני המקרים, המשפחה מתפללת לשלומה. בשני המקרים, יש מוסד מסואב (כנסיה, רבנות), בשני המקרים מדובר באמונה באל. מה ההבדל?

למה מוסיקה של כנסיה מדברת אלי יותר מהפיוטים בבית כנסת?

חשבתי על זה לא מעט. והגעתי לשתי מסקנות פשוטות:

1. הגעתי למסקנה, שאני מתרשם הרבה יותר ממשפחה שיושבת בצד, כמשפחה, בשקט, ביחד ומתפללת ומשתמשת במילים שלהם, מאשר במשפחה שיושבת בצורה מפוצלת, בין עזרת נשים לאולם המרכזי ומקריאה בצורה טקסית, טקסט מוכן, באולם רועש, תוך כדי התנדנדות. הצורה. הצורה שעושים את זה שם, נראית לי יותר יפה, ראויה, נכונה, מכובדת.

2. נראה לי שזה פשוט עניין של טעם. מדבר אליי יותר עוגב ואקפלה מאשר סילסולים ופיוטים.

בכל אופן. אני יוצא מהכנסיה ומצפין לכיוון hyde park corner. אני מוצא את עצמי מול שער ניצחון ענק – Wellington Arch. לידו מצבה לזכר תותחנים במלחמת העולם הראשונה.

בשלב הזה אני מרגיש שהרגליים שלי מתפרקות, חוזרים למלון.

ישנים שעתיים ומתעוררים כדי להמשיך לעבוד בלילה. מסיימים בשעה 4 לפנות בוקר ולוקחים מונית חזרה למלון. נהג המונית הוא ניגרי, הבחור שומע תחנת רדיו שמשדרת רגאיי, והשדרן לא נותן לשיר להתנגן דקה ואז מתחיל לברבר במבטא כבד. קיבלתי דז’ה וו מתחנות הרדיו של GTA.

אגב, מסתבר שהתעריף הרשמי של מונית הוא 5 פאונד למייל, בתנאי כמובן שלא הפעלנו מונה.

First Person Shooter Disorder

more about "First Person Shooter Disorder", posted with vodpod

שעון המעורר הגדול בעולם

more about "שעון המעורר הגדול בעולם", posted with vodpod

לונדון – יום שני

היום הולכים לעבודה. נוסעים על קו פיקדילי, יחד איתי נוסעים אנשים רגילים. כאשר מחליפים לקו jubilee, שנוסע לdocklands (שם נמצא מרכז עסקי גדול), אני מוצא את עצמי מוקף בחליפות.

פתאום נוחתת ההבנה כמה התחברה הישראלית בארץ חובבנית:

1. תקשורת – אתה מופצץ במידע: התחנה הבאה היא… התחנה הסופית היא… כדי לנסוע לתחנה שלך לך למסוף הימני… בתחנה הבאה ניתן לעבור מקו לקו… גם נהג הקטר מדבר: “אנחנו מתעכבים רגע”, “אני סוגר את הדלתות”, “mind the gap”. בכל קרון יש מפות של כל הקווים, בכל קרון יש פירוט של המסלול וכל התחנות. בכל כניסה לתחנה יש 5 דיילים שנועדו לסייע – איפה יש דיילים פה בארץ?
2. תדירות – התדירות של ה-tube מדהימה! רכבת נוסעת, רכבת מגיעה. כל הרכבות עמוסות כמו קו 5 בבוקר.
3. נוחות – מושבים נוחים, ריפודים על הקירות לאלו שעומדים – ככה שאפשר לעשות “חצי ישיבה”.
4. קנסות – לחצת על עצירת החירום (מה שיגרום לנהג לעצור בתחנה הבאה) – 50 פאונד. לחצת על אזעקת החירום בתחנה – 1000 פאונד. ניסית לגנוב תחנה? 250 פאונד.
5. כרטיסים – יש אוטומטים, ברורים, עם touch-screen. יש גם דוכנים למכירת כרטיסים. כרטיס נמכר לפי יעד (הלוך, הלוך-חזור) או איזור. ברגע שקנית כרטיס לאיזור מסוים, אתה יכול להשתמש ב-tube, DLR (רכבת עילית) או אוטובוס. לא צריך לקנות כרטיס לכל קו בנפרד. בנוסף, יש oyster: כרטיס מגנטי שמטעינים בכסף, מחתימים כניסה, מחתימים יציאה והוא כבר מתחשבן איתך – גם מחירי הנסיעה מוזלים.
6. תנועה בתחנה – דרגנועים, מעליות או מדרגות. צריך להיצמד לימין. מי שממהר, עולה/יורד בנתיב הימני בדרגנוע.

עוד משהו שמכה בך, זה הנימוס. אני עומד בראש גרם מדרגות ומחכה שזרם של אנשים שעולה במדרגות ייפסק. האחרון שעולה מתנצל בפני על שחיכיתי. זה לא שהאנשים אדיבים יותר, או סבלנים יותר, מעבר לציפוי הנימוס הדק, עדיין יש אנשים נחמדים יותר או נחמדים פחות. הם פשוט מודעים יותר לסביבה שלהם, רגישים יותר לזולת.

כשמגיעים לעבודה בתשע וחצי, מגלים שאת כלי העבודה ארזו בתוך ארגז עץ. מלכוד 22: איך פותחים את הארגז כאשר הכלים לפתוח את הארגז סגורים בתוכו. משנוררים מברג, עושים פתח לחלץ את הכלים וממשיכים לבד. בשלב הזה נשברת המברגה ששלחנו, ובלית ברירה הולכים לחפש חנות לכלי עבודה. בהזדמנות זו, כשאני רוכש מברג פשוט, ישן וטוב, החלטתי לקנות נעליים חדשות. עם כל הכבוד ל-ALDO, הבולגרי שייצר את הנעליים לא חשב על אנשים שצריכים לעמוד שעות בתוכם. עוד שעה מתבזבזת ויוצאים מהעבודה בשעה 8 בערב. לוגיסטיקה של היום הראשון.

מחוץ למשרד אני נכנס לפאב.

מסביב לפאב, על אדן החלון שעונים אנשים שרוצים לעשן עם הבירה – אין כניסה למעשנים. אבל! בתוך הפאב מותר להכניס כלבים בריטי נחמד ממליץ על Ale בשם young, ויושבים לראות קצת כדורגל בפאב. תוך כדי המשחק אני מתבונן בתמונות שתלויות. הפאב (והמשרד) נמצא ב-dockland, איפה שה-thames מתעקל. מעבר לתמונות נמל מתחילת המאה, אני שם לב לתמונה של מטוס גרמני מעל לונדון, ואז אני שם לב שהמטוס שצילם את התמונה עשה זאת פחות או יותר מעל הפאב שאני יושב בו. מה שנקרא היסטוריה

בדרך חזרה, מגיעים לתחנה הסופית. יש תור למעליות לכיוון הרחוב. אני מחליט לעלות במדרגות החירום. big mistake. בדיעבד, אחרי כמה ימים, אני מגלה שלט שמזהיר מפני שימוש במדרגות החירום: “157 מדרגות…” “מחשש לסכנה בריאותית, מומלץ להשתמש בהם רק במקרי חירום”. fucking ‘ell! ספירלה של מדרגות תלולות מאוד, גובה של 5 קומות, חשבתי שאני מת! זוג רוסים, שחשב כמוני, שמדובר ברעיון טוב. החליט לעצור לנוח באמצע…

הם חזרו! עונה 13 החלה!

more about “הם חזרו! עונה 13. החלה!“, posted with vodpod

לונדון – יום ראשון

נסעתי ללונדון בגלל העבודה והארכתי את השהיה לסופ”ש. הנה הרשמים שלי מהטיול

נחתתי בלוטון. מסתבר שיש שלושה שדות תעופה מרכזיים מסביב ללונדון: הית’רו (heathrow), לוטון (luton – עיירה במרחק שעה נסיעה של רכבת), וגטוויק (gatwick). הנסיעה ללונדון הייתה קלה מאוד. התחבורה הציבורית פשוט מעולה: תדירות גבוהה, שילוט מעולה, מגיעה לכל מקום ונוחות. בשדה התעופה היו ישראלים-מקומיים שניסו לשדל אותנו, ישראלים שרק נחתו, לנסוע איתם. הצעה שלי? לא לקחת. פשוט חבל על הכסף.

מגיעים לתחנת king’s cross (שהיא גם st. pancras) – גם כאן לומדים משהו חדש: בלונדון, יש מספר סוגים של תחנות רכבת: ה-tube (תת קרקעי), ה-DLR (רכבת מעל פני השטח שגם נקראת tube בפי המקומיים) ו-international (ליעדים מחוץ ללונדון, כולל מחוץ לבריטניה). יש מספר תחנות international גדולות כאשר כל אחת מרכזת אצלה איזורים שונים. למשל מ-waterloo אפשר להגיע לדרום בריטניה (מזרח ומערב) וב-king’s cross ניתן להגיע לצפון.

בקיצור, יורדים ב-king’s cross ומתגלה לנגד עיניי עיר יפיפיה. אכן. פעם  ראשונה שלי בלונדון.

בעצת אחי, אני הולך ברגל למלון. המטרה: לראות את לונדון ופחות לבלות בתחנות רכבת התחתית. הולכים הולכים ומשהו לא מסתדר. מסתבר שהלכנו צפונה. הרבה. עושים 180 ומתחילים להדרים למלון. נחתתי ב-11, בשעה שלוש הגעתי למלון. במלון נתנו לי מפתח שאליו מחובר מוט מוארך. מה הקטע של המוט הזה? אין לי מושג…. נראה כמו anal probe שמחובר אליו מפתח. נו, שויין.

חבר טוב ששהה בלונדון שנתיים סיפר שעסקים נסגרים בין חמש לשש, פאבים נסגרים בין 9 ל-11, ואחרי 11 אין כלב ברחוב. מה עושים בשעתיים הקרובות? יש ליד המלון (president hotel ליד russell square) את ה-british museum. הולכים.

כניסה בחינם. מגיעים למבנה מרשים שמכיל אוסף של חפצים אותם בזזו הבריטים בלי בושה. בעיתון היום היתה כתבה על זה שהמצרים בנו מוזיאון ברמה בינלאומית אבל הבריטים לא מסכימים להעביר אליהם מוצגים. שודדים…

הטעות שלי שהתחלתי מהקומה הראשונה והלא מרשימה. התצוגות היפות נמצאות בקומות העליונות: רומא, בריטניה הקדומה (לפני ימי הביניים) ומצרים הקדומה. צפיפות נוראה וחום אדיר אליו הבריטים לא רגילים. אין מזגנים והדיילים והדיילות חיברו מאווררי עמוד שיעשו עליהם רוח.

רושם כללי? פחות מוזיאון, יותר אוסף של חפצים שמרוכזים באולמות, שכל אולם מרכז נושא אחר. מה היה חסר? מסלול מובנה, אינטראקציה (לגעת, למשש, אינטראקטיביות), ויבשושיות כללית. כמה אפשר לטייל מול קירות, ועוד קירות של מוצגים? בשלב מסוים אתה מוצא את עצמך מותש מכל החפצים סביבך, ובעיקר מבולבל: לאן ללכת עכשיו?

יצאתי. אוכל.

מסתבר שיש בעיקר junk food ובכמויות: mcdonalds, starbucks, KFC, subway ופיצה האט. בנוסף, יש גם רשתות מקומיות: וואסבי (דוכן סושי ללא מקום ישיבה), EAT, רשת בתי הקפה האיטלקי nero, והנפוץ ביותר: pret a manger (סנדוויצ’יה דלוקס) שנמצא בכל חור. אני לא כ”כ הבנתי את הסטיה המטורפת הזו לסנדוויצ’ים. נראה כאילו שהתזונה הביטית מורכבת מהרבה סנדביצ’ים ובירה.

חוזרים למלון עייפים, תחת ההנחה שהכל סגור והולך להחשיך. נרדם בחדר, מתעורר ב-9 בערב, ומגלה שיש אור ותנועה בחוץ. כוסאומו, הייתי בטוח שהכל נסגר! note to self: צריך להסתובב ולנצל את שעות היום.

חוזרים לישון כי מחר יש עבודה.

*לא* נוגעים בקווי מתח גבוה!

זהירות, תמונות קשות…