לתופף – המחיר

אחרי חזרה בחדר חזרות גרוע במיוחד הרגשתי שמשהו לא בסדר.

אני חי עם טיניטוס (צפצופים באוזן) כבר הרבה זמן, מאז שהייתי קטן. הפעם, באוזן אחת (האוזן של הסנייר) הרעש התגבר והשמיעה קצת פחות טובה.

הלכתי לרופא אוזניים שניתח אותי כשהייתי ילד. הוא די התעצבן עליי. ההמלצה שלו הייתה לשים אטמים של מטווחים (ספוג) ועליהם אוזניות (של מטווחים).

נראה לי קצת הגזמה בהתחשב בזה שאני צריך לשמוע משהו כדי לנגן.

חיפוש באינטרנט גילה שיש אטמים מיוחדים למוזיקאים. קבעתי תור ונראה מה יקרה.

בכל אופן, במהלך המחקר שעשיתי, גיליתי כמה לינקים מעניינים:

דני ליטני – "שימו אטמים"

מוזיקאים מפורסמים שסובלים מהבעיה (שימו לב לניל יאנג, פיל קולינס, פיט תאונסהנד)

מה החשיפה שלכם לרעש, וכמה מותר לשהות

אטמים למוזיקאים: אדוט, אודיולוג'יק

אוזניים של elf – עשה זאת בעצמך

נקודת ציון בדרך ל-CCIP

היום עברתי בהצלחה את המבחן של ה-BSCI. נשארו לי עוד שני מבחנים (מתוך 4) כדי לקבל את ה-CCIP.

איך היה המבחן? זוועה.

חומר הלימוד הרשמי עלוב, מאגרי השאלות נגועים בשגיאות גסות והחומר עצמו, איך לומר, משעמם את השועלים.

לא נורא. עבר.

הלאה, QoS!

אני מקווה שלא בשלשות

לא מזמן קיבלתי מכתב מ"מניב" – חברת המים של ראשל"צ, שעפ"י החוק, אני צריך לדווח להם כמה אנשים גרים בבית, כדי שיוכלו לבדוק אם יש לי חריגה של מים. זה פשוט הרתיח אותי, שהממשלה שלנו, זו שדאגה להביא קרחון מתורכיה, ולבנות עשרות מפעלי התפלה, דורשת שאני אדווח לחברה מסחרית, פרטית, כמה אנשים גרים בבית שלי.

המכסה לאדם היא 10 קו"ב. אם אני לא מדווח, הם יוצאים מתוך נקודת הנחה שיש רק דייר אחד. כיוון שאני לא נפגע מהחוק הזה, אני החלטתי לזרוק באלגנטיות את ההודעה הממשלתית הזו.

השבוע הגיע הארנונה. 38 קו"ב מים לאדם אחד (צריך להיות 10).

לפני חודש החלה נזילה מהניאגרה. לאור הנזילה בחשבון העו"ש דחיתי את התיקון וזה חזר אלי כמו בומרנג.

ביום שלישי הזמנתי אינסטלטור. הוא פירק את הניאגרה הישנה ושם חדשה. הוא ניסה לחבר את הניאגרה לצינור הישן, אבל הוא לא התאים. אז הוא ניסה לפרק את הצינור והוא לא הצליח (בית בן 60 שנה), אז הוא ניסר את הצינור. הוא חיבר את הניאגרה וזו דלפה. אז הוא שם מתאם – וזה דלף. אז הוא החליף את הצינור שמחובר לקיר. מדובר בתהליך מסוכן, לאור הצנרת החלודה שיש לי בבית. הצינור פשוט יכול להתפורר לו בידיים ואז אני אאלץ לשבור גם קירות.

הוא החליף במאמץ רב את הצינור. לצינור שלום.

למחרת בבוקר, היתה נזילה מהצינור (שהוחלף) והניאגרה נזלה מעט.

ביקור שני – מהדקים את הצינור ומחליפים את המנגנון של הניאגרה החדשה.

מינוס 700 ש"ח פלוס מע"מ, מינוס חשבונית, "אני הבעלבית" (יש תעריף שונה אם אתה משכיר את הדירה).

יום שישי. יושבים ומסיימים לראות סרט ואז הפסקת חשמל. אצל השכנה יש חשמל. הולך לארון חשמל וכל הפקקים למעלה. מוריד את המכסה ומגלה שהמפסק הראשי וממסר הפחת  מפוחמים (יש!!!).  אני מחליט שעשיתי מספיק נזק והולך לישון. בלי חשמל.

למחרת אני מוותר על האימון שתכננתי ומזמין חשמלאי. להחליף את המפוחמים: 700 ש"ח (ביקור + חלקים), כדי להחליף את שאר המפסקים אני אשלם 500 ש"ח (6 ב-500 – "זול!").

מינוס 1200 ש"ח, כולל מע"מ, מינוס חשבונית, "אני הבעלבית!"

נוסיף לזה 3 חתונות,  פלוס בריתה אחת, מינוס 1050 ש"ח, ואני נאלץ לדחות את ביטול ה-yes (מינוס 400 ש"ח קנס, מינוס 800 ש"ח של שני ממירים).

אני מקווה שהחודש צרות לא יבואו בשלשות. רק בלשלשות…

לונדון – שבת וראשון

טוב, הגיע הזמן לסכם את הטיול ללונדון ולכתוב על הימים האחרונים. שאיפשהו, אני אזכור מה עשיתי בטיול האחרון.

שבת

בשבת הלכתי ל-camden market. מקום פשוט מגניב. שוק צעיר ותוסס (מילה נוראית: "תוסס"), עם שמטס ודברים מגניבים, אוכל רחוב ובגדים זולים, תיירים וגוטים, תעלה עם lock לאיזון מפלס המים… בקיצור, גם אם לא קונים, עדיין מעניין להסתובב שם. by far המקום הכי צבעוני שהייתי בו בלונדון.

נהייתי רעב ונזכרתי בגורדון רמזי. עיון נוסף ב-lonely planet מגלה שיש להזמין בדיוק חודשיים מראש מקום, וההזמנות מלאות כבר בשעה 12 בצהריים. תוכנית ב'. לא רחוק משם יש את masala zone, עליו המליץ ה-lonely planet. אוכל הודי, תפריט בהודית.

אני מזמין מלצר ומבקש ממנו מנה מייצגת, ששם ניתן לטעום ממגוון המאכלים שהמסעדה מציעה. ההודי הציע לי לבחור thali – מעין מגש כסף (של חדר אוכל כזה) עם צלוחיות שיש בהם סלטים וקארי. נחמד.

אני ממשיך במעלה הרחוב ומגיע ל-regent park. סימנים ראשונים של גן חיות (ריח ושילוט), ממנו אני מתחמק באלגנטיות. לא יודע, גן חיות משעמם אותי וגורם לי לעצבות (חיות, כלובים, אתם יודעים…). הרושם הכללי מהפארק הוא שהוא מטופח, בהשוואה להייד פארק המפורסם. אני יושב וממשיך לקרוא את הספר שלי, לצד אגם, עם ברווזים, ובעלי כלבים שזורקים לכלבים כדורים לתוך המים. את הכדורים הם זורקים באמצעות מקל כזה, איתו אפשר להגיע למרחק רב. בעלי הכלבים זורקים את הכדורים למים והכלבים שוחים.

נהיה ערב, ובדרך חזרה אני עוצר שוב ב-camden market. ליד התעלה יש hi shushi. נראה קצת פלצני אבל אני נכנס בכ"ז. מקומות הישיבה מוזרים: הרצפה מוגבהת, וחתכו מקום לרגליים, השולחן מוגבה קצת יותר מהרצפה, ככה שאתה יושב רגיל לחלוטין, על הרצפה. אולי זה רעיון חכם, ככה שלא צריך לשבת מזרחית, ואולי הרעיון מגניב, בתור גימיק, אבל השפגט שצריך לעשות כדי לשבת, לא מגניב בכלל. גם לדבר עם המלצריות מלמטה, לא מגניב בכלל. אחרי 7.5 פאונד פחות, ואחרי מנת סושי קטנה שטעמה ממוצע, התחפפתי משם. לא מגניב בכלל.

חוזרים לפאב ליד המלון ושומעים להקת רוק חובבנית ורועשת.

ראשון

את היום התחלתי בביקור ב-st. paul's cathedral. חברים. עזבו אתכם מה-westminister. ככה כנסיה אמורה להיראות. ענקית, מפוארת ומרשימה במיוחד. הגלגול הראשון של הכנסיה החל ב-600 לספירה, עוד בתקופה הרומית. חבל שהיה יום ראשון ובגלל המיסה התנועה הייתה מוגבלת. שווה ביקור – בטירוף (רק לא ביום ראשון).

לא רחוק משם יש את מוזיאון לונדון. מיד בכניסה למוזיאון יש מתחם גדול שעוסק בשריפה הגדולה של לונדון (הרוגים, 2/3 מהעיר נשרף…) – מאוד מעניין. החלק הזה של המוזיאון גילה לי ששני המקצועות המגעילים בעולם היו קיימים לפני 400 שנה: עורכי דין וסוכני ביטוח.

מסתבר שאחרי השריפה, אזרחים קנו ביטוח לבתים שלהם. כדי לסמן את הבתים המבוטחים, חברות הביטוח היו תולות על משקופי הדלת חותמים מברזל, כל צורה של חותם סימנה את חברת ביטוח אחרת. בשרידי העיר נמצאו החותמים האלה:

לגבי עורכי דין – חיפשו את מי שהצית את השריפה, ומצאו שאיזה צרפתי אחד (חחחח…) התחיל את השריפה. הצרפתי הוצא להורג, (לא משנה שאח"כ התגלה שהוא הגיע ללונדון רק אחרי השריפה) וכולם שמחו. בדיעבד הסתבר שדליקה במאפיה החלה את השריפה.

בהמשך המוזיאון יש מתחמים עבור תקופות שונות בהיסטוריה (לא ידעתי שהעיר הוקמה לפני 2000 שנה). התצוגה נגמרת בימי הביניים: מסתבר שהמוזיאון צעיר, ולא בנוי עד סופו.

אגב, עוד מקום מגניב בתערוכה הוא תצוגה שבה מראים את התקופה בה אנגליה ביצעה מעבר מהכנסיה הקתולית לכנסיה הפרוטסטנטית. מסתבר שברוח המעבר בין הכנסיות והכעס הכללי, אזרחים היו מפרקים כנסיות קתוליות ומשתמשים בחומרי הבניה לצרכים אחרים. התערוכה מציגה חלקים ממבנים אזרחיים חלוטין, שסימנים ברורים של קדושה נעוצים בהם. די מצחיק.

רעב.

חיפשתי מסעדה קצת יותר "שווה". ה-lonely planet ממליץ על smiths of smithfield. מסעדה בת 3 קומות. הקומה הראשונה היא רסטו-באר מפוצץ, אז עליתי לשניה. אכלתי שם גזר צלוי, עם צלי לבן ברסק תפוחים. הגזר היה לא משהו, אבל הצלי…. אוי הצלי…. היה פשוט מופלא.

חוזרים למלון לעשות checkout, בעלי המלון היו אדיבים מאוד והסכימו לשמור לי על המזוודות.

יש לי זמן לשרוף ואין לי כוח עוד לטייל. אני הולך לסרט. מה יש? רובוטריקים2. מסתבר שאת המקומות הטובים מוכרים ככרטיסי פרמיום. אני קונה כרטיסים רגילים (ולא מצטער, אגב). מה אומר ומה אגיד. זוועת עולם (סליחה חבצואל). אם לא היה לי זמן לשרוף, סביר להניח שזה הסרט הראשון אותו הייתי עוזב באמצע.

אני חוזר למלון, לוקח את המזוודות והארגז (תופים? זוכרים?) ומגלה שאין לי כוח להסתובב עם זה ב-tube. אני עוצר מונית, ונוסע.

בדרך נהג המונית מספר לי שיש שני רמות של מוניות בלונדון: "השחורות" והשאר. עבור נהיגה בשחורות צריך ללמוד 3 שנים. נהג המונית שלי, לא יכל לממן את הקורס (אסור לעבוד בשום דבר בזמן הקורס) ולכן הוא נחשב מונית "רגילה". מה ההבדל? רק מוניות שחורות יכולות לאסוף נוסעים מהרחוב, מוניות רגילות יכולות לאסוף נוסעים שהזמינו אותם מראש. בסוגריים, הוא מספר לי, שמוניות שחורות גובות יותר (בד"כ) ושהם נוטות "לטייל" יותר עם תיירים (נשמע לי מוכר…).

אני מגיע לשדה התעופה קרוב לזמן הטיסה וממתין בתור ארוך וחרדי למדי.

אני מגיע למכונת השיקוף והבודקת הבטחונית שואלת אם יש לי שם מכשירים אלקטרונים. אני עונה "כן".

היא שואלת אם מישהו אחר ארז את הארגז, אני עונה "כן" (קניתי פאקינג מוצר חדש).

הבודקת מתחילה להראות סימני חרדה. "מי ארז לך?", אני עונה "החנות?".

היא ממשיכה: "והם ידעו שאתה ישראלי?", אני עונה "כן, בדקתי בארץ שיש להם במלאי".

"והם ידעו שאתה מגיע" היא שואלת, ואני עונה "כן, כדי לוודא שהם פתוחים!".

בשלב הזה אני מבחין בזיעה קרה על מצחה החמוד. אני מוסיף: "אבל פתחתי וראיתי שכל מה שקניתי נמצא".

"אה! אז הכל בסדר, תמשיך!" הבודקת (ואני) נושמים לרווחה

אני יוצא מהבידוק הבטחוני ומגלה שלא אוכל לקבל החזר מע"מ. מסתבר שכדי לקבל החזר מע"מ אני צריך להציג את החבילה שאני מוציא מהארץ. בעסה.

ממשיכים לטרמינל הרחוק ביותר האפשרי (מטעמי ביטחון כמובן). אני עוקף בדרגנועים זוג ישראלי שנזכר בבעטה שיש להיצמד לימין. לא שזה הפריע להם להידחף בתור בכניסה למטוס. אני מודה, גם אני נדחפתי לסיים את היום הזה.

תם ונשלם הטיול ללונדון (והפוסט הארוך הזה)

XBOX 360 – מי נגד מי

הפריצה

למה לפרוץ? כדי לא לשלם 400 ש"ח למשחק. פשוט מחירים מופקעים.

הפריצה של ה-XBOX היא בעצם קושחה (firmware) עבור ה-CDROM של המכשיר. מערכת ההפעלה של המכשיר מבקשת מהמכשיר לבדוק אם המשחק מקורי. הפריצה גורמת ל-CDROM לדווח למערכת ההפעלה כי המשחק הצרוב הוא לא ממש צרוב, אלא מקורי.

הגרסה העדכנית (בזמן כתיבת שורות אלו) היא Ixtreme 1.6. כיוון שיש מספר סוגים של כונני CDROM, יש להתאים את גירסת הפריצה לכונן שברשותך. תהליך הפריצה מסורבל, אולם מי שאי פעם פרץ את כונן ה-DVD שלו (כדי שיהיה region free), ימצא שהפריצה של ה-XBOX תעורר בו פלאשבקים. הטירחה והסיכון בפריצה אולי יעוררו בכם מחשבות להאציל סמכויות ותמורת 300 ש"ח, לדאוג שמישהו אחר יעשה את זה.

פריצה של המחשק בד"כ חוסמת אותכם מלהשתמש בחיבור של המכשיר לאינטרנט. יש אנשים שהתחברו וקיבלו BAN ממיקרוסופט. המשחקים עובדים אולם אי אפשר לקבל עידכונים או להשתמש בתוכן מקוון. יש כאלו שלא. עניין של מזל. בכל מקרה, משחקים חדשים מכילים מנגנוני הגנה ויודעים לזהות פרוצים. לכן יש לעדכן את הגרסה מפעם לפעם.

מדריכים והורדה? יש מספיק באינטרנט…

גרסאות

XBOX מגיע במספר טעמים: arcade, "רגיל" או elite (השמות של הגרסאות משתנות מפעם לפעם). ההבדל בינהם הוא במחיר ובפיצ'רים:

גרסת ה-elite מיותרת. הגרסה ה"רגילה" מיועדת עבור אלו שמעוניינים ב-DLC (או downloadable Content) ויש ברשותם גרסה מקורית שאינה פרוצה. הרוב הפורץ יסתפק בגרסת arcade ויקנה כבל HD בנפרד. אגב, השינוי המהותי הוא בגודל הדיסק – אותו ניתן לשדרג ולקנות בנפרד.

ניתן למצוא חנויות שמוכרות arcade אחרי שידרוג של דיסק – לפעמים זה יותר זול מלקנות גירסה רגילה.

XBL  – XBOX Live

XBL הוא המנוי שלכם ברשת למיקרוסופט. הגרסה הבסיסית היא silver. היא בחינם. בגרסה זו ניתן לרכוש תוכן (משחקים, סרטים) ולצפות בתוכן חינמי (כתבות, סרטים). כדי לשחק נגד חברים ברשת וכדי ולגלוש ב-facebook (למה למען השם???) עליכם לרכוש מנוי שנתי gold. מדובר בעלות שנתית של כ-260 ש"ח.

chipset

דגמים ישנים של XBOX סבלו מבעיות של חום ומתו בטרם עת. כשזה קרה, המנורות של המכשיר היו דולקות בצבע אדום. המצב הזה מכונה RRoD או Red ring of death (על משקל ה-BSoD/Blue Screen Of Death – המסכים הכחולים). בד"כ, כשה-RRoD מופיע, המכשיר מת.

מאז, שופרו גופי הקירור וגרסאות חדשות של XBOX שוחררו. הגרסה העדכנית והקרה ביותר היא Jasper (שם הקוד של הצ'יפסט). אולם, עדיין ניתן למצוא בחנויות גרסאות ישנות במחירים מוזלים. כיוון שמיקרוסופט אינם מציינים את הגרסה, ניתן לזהות את הגרסה באמצעות מאפיינים חיצוניים: הזרם שהמכשיר צורך (לא בדיקה אמינה)

וחיבור החשמל של המכשיר (אמין – להסתמך רק על זה):

(תמונות מ-anandtech.com)

אל תתפתו למחירים הנמוכים ואל תאמינו למוכרים. בדקו בעצמכם את הגרסה.

תקן שידור

תקן השידור בארץ הוא PAL. ישנם גם תקנים אחרים: NTSC (ארה"ב) ו-NTSC-J (יפן). המכשיר תומך באחד מהתקנים הללו בלבד! את המשחקים, יש להשיג בהתאם לשיטת השידור: תוכלו להפעיל משחק בשיטת PAL רק על מכשיר שתומך ב-PAL. ישנם גם משחקים שתומכים בכל השיטות (ניתן לבדוק כאן)

אם תרכשו בהונג-קונג גרסת NTSC-J, תגלו שכל המשחקים שרכשתם דוברי יפנית ושהטלויזיה לא בהכרח מדברת עם המכשיר. אם רכשתם את גרסת PAL, תגלו שיהיה לכם קשה למצוא משחקים מקוריים ב-AMAZON. כמו כן, כשפותחים חשבון XBL, יש לציין מדינה (לא ניתן לשנות את זה אח"כ). מטעמי תאימות, וכדי למנוע בעיות, מומלץ לבחור במדינה בהתאם לתקן של המכשיר שלכם (בריטניה עבור PAL, ארה"ב עבור NTSC וכו').

DLC ו-MSP

מספר השירים ב-rockband מוגבל. חלק מהשירים לא מוכרים. כדי להרחיב את התוכן, אני נוהג לרכוש שירים (8 ש"ח האחד). תוכן שניתן להורדה נקרא DLC או downloadable content. כמעט כל משחק מציע הורדה של הרחבות שונות תמורת תשלום. ניתן לשלם באמצעות כרטיס אשראי (אפשרות זו התווספה רק לאחרונה) או באמצעות MSP (או Microsoft Points). רכישה של MSP מתבצעת באמצעות רכישה של קודים על כרטיסים. דומה קצת לכרטיסי חיוג. משלמים על כרטיס שמכיל 4200MSP ומטעינים את המכשיר באמצעות הקוד. נקודה עולה כ-5 אגורות. לדוגמה, שיר עולה 160MSP – כלומר 8 ש"ח.

רלוונטי עבור גרסאות שאינם פרוצות.

תוספות, משחקים והמחירים שלהם

ניתן לרכוש אביזרים שונים: כרטיס רשת אלחוטי (לא כלול), אוזניות (כלול ב-elite), דיסק קשיח, סוללות נטענות (play & charge) ועוד. כל האביזרים האלו מחורבנים (למעט כרטיס הרשת האלחוטי). ניתן למצוא אוזניות איכותיות יותר מהדרעק של MS, שישים גיגה של דיסק זה ה-מ-ו-ן (הרוב ימצאו ש256 זה מספיק).

מילה לגבי charge & play – דרעק! הסוללה הנטענת היא מהסוג של הסוללות של הפלאפונים של פעם: אורך חיים קצר, צריך לפרוק עד הסוף אחרת זמן העבודה מתקצר. אחרי יומיים, השמדתי את הסוללה. בלי חיבור של כבל, אני לא יכול לשחק. תחסכו את השיט ותקנו סוללות נטענות פשוטות ורגילות.

לגבי מחירים – שערוריה! לוקחים עלינו 100% רווח.

כרטיס אלחוטי עולה בארץ 500 ש"ח, בחו"ל 250 ש"ח. משחק עולה בארץ 300-400 ש"ח, בחו"ל: 160.

משחקים קונים ב- play-asia.com . פשוט מהיר וזול.

ה-XBOX שלי – שיקולים בעד ונגד

לפני חודשיים החלטתי לקנות XBOX. היו כמה דילמות:

הצורך -

יש כזה דבר "צורך" במוצרי צריכה שאינם ממש חיוניים? לא צריך, אבל כיף.

אני לא חובב ספורט וספורט לא ממש מעניין אותי, תעיד הכרס. אבל אחת לחודש, לשבת עם חברים, בירה ופיצוחים, ולשחק fifa עד 2 בלילה – זה פשוט כיף ומצחיק. מה גם, שמאז שגיליתי את rockband, אני לא מצליח להתנתק מהמשחק הזה.

התוכן –

אני אוהב יותר את ה-PC. פרקטי, חזק, גמיש, תוכן רב, זמין ומגוון. דווקא משחקי הקונסולה פשוטים יותרף רדודים יותר. מצד שני, הקונסולה מזמינה יותר: אפשר לשבת עם חברים בסלון ולשחק. אף אחד לא יבוא לשבת מול ה-PC נכון? חוויה אחרת. וכמובן: rockband…

העלות -

מחיר שנע בין 1000 ש"ח למכשיר בסיסי לבין 8000 ש"ח אם רוצים לעשות שינוי מהותי באותה הזדמנות. למה 8000 ש"ח? הרי בהתפרעות, מכשיר חדש עולה 2500 ש"ח. אם באמת מתפרעים, ומכניסים להוצאות הוצאות נלוות (למשל להחליף את הטלוויזיה ל-LCD באותה הזדמנות, אולי גם לשים מגבר חדש ורמקולים…), אפשר להגיע לסכום מכובד.

איזה קונסולה?

xbox360? PS3? Wii?

דווקא פה הבחירה קלה: Wii, מה לעשות, הוא לטווח גילאים נמוך, PS3 יקר ובלתי ניתן לפריצה. מה נשאר?

המורכבות

לפרוץ? אבל אז אי אפשר להוריד שירים ל-rockband? מצד שני, צריך לקנות משחקים (400 ש"ח היחידה)

לפרוץ לבד? לקנות פרוץ? לקנות פרוץ יותר בטוח (כשפורצים יש סיכון בלהשמיד את המכשיר). לפרוץ לבד מוריד מהעלות 300 ש"ח. גם צריך לעדכן את הפריצה מפעם לפעם. אז כל חצי שנה לשלם 300 ש"ח לעידכון פריצה? גנבים!

איזה גירסה? arcade בלי דיסק קשיח? elite עם דיסק גדול (וצבע שחור – מי ישמע)? גרסת הביניים "pro"? יש הבדל במחיר…

איזה רביזיה? falcon הישן שמתחמם וחשוף יותר לתקלות RRoD? אולי Jasper החדש, הקריר והיקר? (יקר כי המשווקים בארץ מנסים להיפטר מהפלקונים)

מה עם החיבורים? כניסה לטלוויזיה? מגבר?

כמה שלטים? מתאם אלחוטי? סוללה נטענת לשלטים? כבל HDMI?

רגע! אם אין תמיכה רשמית בארץ, שווה לקנות בחו"ל? (400 ש"ח הפרש)

אוי… כ"כ הרבה שאלות, כ"כ הרבה מושגים… היו שלבים שהחלטתי לוותר רק בגלל הבלאגן שבקניה.

בפוסט הבא: איך קונים XBox360 ונשארים בחיים.

לונדון – יום שישי

אני חייב להתוודות. ברשומה האחרונה לא הייתי הוגן. לאורך כל ה-shit שהיה מפורסם בעיתונים, העיתונות הבריטית הייתה עוסקה בשני נושאים. הם אמנם היו ברקע (לאור מותו של מייקל ג'קסון), אבל היה דיבור על אותם שני נושאים לאורך כל השהות שלי בלונדון.

נושא ראשון שעסקו בו היה התקציב שניתן ל"חברי הכנסת" הבריטים. מסתבר שהעיתונות מצאה וגילתה שמספר חברי כנסת עשו שימוש לרעה בתקציב האישי שלהם. הייתה אחת שניצלה את התקציב שלה וקנתה לעצמה בית. שוב, לא מהמשכורת שלה, אלה מתקציב ההוצאות/המשרד שלה. חלק מהח"כים החזירו את הכסף, חלקם אולצו להתפטר. מסתבר שבשבוע שהייתי החלה להתגבש הצעה שבה חלוקת התקציב האישי תתבצע באישור ובפיקוח ועדה חוץ-פרלמנטרית. הלוואי עלינו. אני משער שזה יגיע כאשר תתפוצץ שערוריה כזו אצלנו. אני מקווה.

נושא שני שעסקו בו הוא בחירת "דובר הפרלמנט", שזה בעצם מקביל מבחינה מסוימת ל"יו"ר הכנסת". רק ששם, יש לתפקיד הרבה יותר שיניים. בסמכותו להגביל את הח"כים, לפטר אותם ולהשעות אותם. כמו כן, עליו להישבע להיות נטרלי, החל מקבלת התפקיד.

בשבוע שהייתי, נבחר דובר הפרלמנט בתרגיל פוליטי מצחיק ביותר. הקואליציה בבית החליטה לבחור ח"כ מהאופוזיציה, אחד שהאופוזיציה הכי שונאת. רק בשביל לעצבן אותם. תארו לעצמכם שהליכוד בוחר ליו"ר הכנסת את מופז, רק בשביל לעצבן את ליבני (השניים הרי לא ממש אוהבים אחד את השני). מהדורות החדשות לא הפסיקו לדווח כי האופוזיציה רוקמת מהלך להדיח את דובר הפרלמנט החדש, אפילו שהוא הגיע משורותיהם.

חזרה לטיול

אז מה היה לנו היום? הפעם עשיתי check-in / check-out אמיתי. עזבתי את המלון שהעבודה מימנה לי ועברתי למלון החדש. מלון קטן, חמוד, וזול. בדרך מה-tube, עברתי דרך גלעד מאולתר בפינת הרחוב. על הגלעד הייתה תלויה חולצה שעליה היה רשום "teens dont kill teens" (בנוסח יהודי לא מפנה יהודי). מסתבר שהדרך מה-tube למלון עובר דרך ה-slums. למרות זאת, אני לא חושש.

בדרך למלון אני חוטף דז'ה-וו. הרחובות נראים לי מוכרים. האסימון נופל כשאני מגלה שאני מזהה את הרחובות מ-google maps. פשוט מדהים ה-street view שלהם. שיעורי הבית שעשיתי בארץ השתלמו.

אני מתארגן ויוצא מהמלון החדש. בדרך אני עוצר לקנות fish and chips. אח שלי אמר לי ללכת לקנות מהמקום הכי ג'יף, כי שם הכי טעים. (ראה ערך שווארמת "שמש", ,עלי קרוואן" ושות'). למרבה האכזבה שמו לי את זה בחמגשית. לא ממש אוכל רחוב, כשההגשה היא בחמגשית. פיתה הרבה יותר פרקטית הלכתי לגן משחקים ליד, ישבתי ואכלתי: צפוי, נחמד, קצת דביק, יותר מידי צ'יפס. בריטית חמודה עברה לידי והתפעלה בקול רם מהריח. נחמד.

היום יש לי משימה. לקנות את ה-drum-rocker. מערכת תופים אלקטרונית שאפשר לחבר אותה ל-xbox360 החדש שלי (במקום השיט הרגיל שמוכרים). זה אולי המקום להתוודות: כן, אני מתופף. כן, אני מכור ל-rockband2.

מחיפוש מקדים באינטרנט, אני מוצא שהמקום הקרוב ביותר לקנות את המערכת הוא עיירה קטנה בשם tunbridge-wells, שעה נסיעה (ברכבת), דרומית ללונדון. בקלי קלות אני מגיע למקום, קונה, וחוטף שבץ מגודל החבילה. איך לעזאזל אני סוחב את זה לארץ? איך לעזאזל אני מביא את זה חזרה ללונדון? המוכר עוזר לי לאלתר ידיות ואני יוצא החוצה. מוניות אין. רק אחרי 20 דקות עוברת מונית. אני עוצר אותה ונהג מונית חביב, צעיר, ומצחיק בטרוף מסיע אותי לתחנת הרכבת. אני יורד בלונדון ועוצר מונית שחורה. 20 פאונד פחות ואני במלון. אני יוצא החוצה כדי לחפש חנות כלי כתיבה, שם אני אוכל לשפצר את שתי הקופסאות למשהו שאני יכול להתמודד איתו, ולסחוב איתי בדרך לשדה התעופה ביום ראשון. אחרי הרבה חיפושים, אני מגלה שאין יותר מידי חנויות כלי כתיבה. למען האמת, אני לא מצאתי. מסתבר שקיוסקים מוכרים כלי כתיבה (עטיפות, מחברות, חבלים לאריזה וכו'). קונים, וחוזרים למלון ומתחילים לשפצר. התוצאה הסופית סבירה, חזקה, וניתן להסתובב איתה שעתיים, עד לטיסה.

נשאר זמן, מה עושים? ליד המלון יש פאב עם הופעות חיות. אני נכנס מזמין את ה-ale היומי ומתיישב. להקת רוק הזויה עם רקדנית סטפס מתחילים לנגן. באמצע ההופעה אני מחליט שזה מספיק והולך למלון. ערוץ virgin (אחלה ערוץ!) משדר את מיטב הפרקים של star-trek וזה תירוץ מספיק טוב לשבת במלון, לנוח ולצפות קצת בטלוויזיה בריטית.

לונדון – יום חמישי

גם הלילה עבדתי. למזלי, המחלקה המקבילה שסינג'רה אותי הלילה, שלחה כבלים לא נכונים. אחרי שעה חזרתי למלון.

היום הוא היום האחרון במלון שהעבודה מימנה לי. checkout צריך לעשות עד השעה 11, ובמלון החדש לא בטוח שהחדר יהיה מוכן. אני מושך את הזמן. נותן לרגליים עוד כמה שעות של מנוחה.

בחדשות היום, "jacko is dead". לא מייקל ג'קסון, ג'קו. לפחות החדשות מתחילות להזכיר את החדשות בבית. זה נכון מה שאומרים: הבריטים מכורים לצהובונים, והנסיבות מובנות. ממה שראיתי, האנגלים קוראים את העיתונים ב-tube. איך שאתה נכנס (או יוצא), לתחנת הרכבת ישר מתנפלים עליך מוכרי עיתונים. הביקוש לצהובונים נובע לדעתי משתי סיבות עיקריות: דבר ראשון, למי יש כוח להתעמק בחדשות כאשר אתה נוסע 15 דקות בעמידה ב-tube? דבר שני, מדובר בחינמונים. ומה לעשות, דסק חדשות הוא יקר, אז הולכים למכנה המשותף הנמוך (והזול). ולכן, בחינמונים יש פרסומות… וצהוב!

אז מה היו הכותרות בשאר הימים שהייתי? "הנערה הכי שמנה בבריטניה: ירדתי ממשקל של 66 stones (כאשר stone שווה ל-12 קילו) למשקל של 34", "קיית בקינסייל נראתה לבושה בבגדים זולים", וכן הלאה…

אורזים את הפקלאות וניגשים לדלפק של המלון, פקידת הקבלה תוהה למה אני עושה checkout מוקדם. אחרי שתי לילות, כבר שכחתי איזה יום היום… אבל מה? מגניב! עוד יום של טיולים!

הולכים למוזיאון המלחמה (האימפריאלי, לא פחות). המוזיאון קצת רחוק, ואני שוקל אם ללכת. מה יש להפסיד? הולכים.

המוזיאון פשוט מ-ד-ה-י-ם! המוזיאון הכי טוב שהייתי בו עד עכשיו (ואני כמעט לא הלכתי!). במוזיאון יש תערוכה של כלי טיס וטנקים למינהם – דברים די מעניינים. התצוגה עצמה מכילה אוסף מרשים ומעניין של כלי נשק, מדים ושאר אביזרים ממלחמות העולם. החל ממדליות של מלחמת העולם הראשונה ועד נשר-ברזל שנלקח מהרייכסטאג של גרמניה הנאצית. מרשים במיוחד היה האיזור של מלחמת העולם הראשונה. התצוגה מלאה באביזרים שונים ומשונים וארסנל נשקים מרשים. כל מיני דברים שממחישים את חיי היום-יום של אותם חיילים מסכנים. בקיצור תצוגות מאוד מעניינות ולא שיגרתיות. מומלץ! מוזיאון מעולה!

אני מסיים עם המוזיאון והולך לבצע השלמות: westminister abbey.

חם ואני עייף. בדרך אני עוצר בפאב, ומזמין ale. הבארמן מוזג משאיר אצלו את הכוס ואומר לי לחכות כמה דקות (כדי שזה יהיה יותר טעים). מעניין אם בארץ יש מקום שמעכב את ההגשה של השתיה כדי שטעמה יהיה מיטבי. בזמן שאני יושב שם, פועל בניין יוצא מאתר הבניה, דופק איזה בירה וחוזר לעבוד. אני חושב: בטיחות.

אולי זה המקום להסביר שמזג האוויר היה חם לאורך כל הטיול. לא חורף, לא גשם, לא עננים. 25 מעלות ו100% לחות, מה שנקרא בשפה המקומית: boggy (ביצתי). חום אימים, אין מזגנים.

בכל אופן, השתיה מרעננת ואני ממשיך בדרכי לכנסיה.

מיד עם הכניסה לכנסיה אני מזהה שמדובר באחד האכזבות של הטיול. ראשית, בפעם הראשונה בטיול הייתי צריך לשלם דמי כניסה (15 פאונד שזה 100 ש"ח). שנית, המקום היה צפוף ומלא תיירים. שלישית, לא ממש התרשמתי מהמבנה – הוא לא יפה במיוחד, בטח שלא מבפנים. מיד כשנכנסים מזהים שרוב המבנה מהווה בית קברות. לאורך הדפנות ישנם מצבות ופסלים של כל האצולה האנגלית מימי הביניים "לזכר הדוכס הזה ולזכר הברון ההוא". גם מלכים/מלכות קבורים שם. מי שלא קבור, ויש ברשותו מספיק כסף, יכול לחרוט על לוחות השיש ברצפה איזה כמה מילים לזכרו. מרוב מצבות, כמעט אין מקום לתפילה. להערכתי המקום יכול להכיל כ-100 איש. לא יותר.

אני חושב שיותר מבכל מקום אחר, westminister abbey היא ההוכחה הפיזית, הממשית, המפוארת ביותר, שדת ופוליטיקה, כסף ודת, הם תחלואה אוניברסלית. לא ראיתי בשום מקום אחר מוניומנט מפואר מזה. מחליא.

בהמשך ל"השלמות" אני ממשיך לכיכר פיקדילי ומגלה שהרושם הראשוני שלי היא מוטעה. אין לי מה לחפש שם. כלומר, יש מה לחפש שם אם אתה בקטע של musicals. אני מתעב: יותר מידי רושם, יותר מיד גרנדיוזי, המוזיקה לא משהו – בקיצור, לא מתחבר לדבר הזה.

שעת צהריים ואני הולך לאכול ב-ultimate hamburger. ראיתי סניפים לאורך כל הטיול אז נכנסתי. המקום היה ריק מלקוחות (רמז לבאות) והוגש לי המבורגר בינוני למדי במחיר מופקע למדי. לא ultimate ולא בטיח.

עושים סיבוב בסוהו (רחובות קטנים ויפים) וברחוב אוקספורד (רחוב של קניות).

באיזורים האלה יש שלטים שמורים לך להיצמד לארנקים ולתיקים משום שרמת הפשיעה באיזור גבוהה. מדהים שבכל חור בעיר הזו יש מצלמות נגד פשיעה (CCTV). הנוכחות של המשטרה היא נמוכה ואת זה, נראה לי, הם מפצים בכמות אדירה של מצלמות. אני משער שזה משיג הרתעה: הפושע מצולם, מאתרים אותו, והוא נשלח לכלא. הבעיה היא, שמדובר באכיפה של "לאחר מעשה". בארץ, זה לא היה עובד. אי אפשר לעצור מחבל מתאבד עם מצלמה. מצד שני, בארץ אין שוטרים ואין מצלמות. לא זה ולא זה. רק מאבטחים פרטיים. אז איפה זה שם אותנו?

לונדון – יום רביעי

אחרי שהלכתי לישון ב-04:00, קמתי ב-10:00 וחיפשתי מקום שבו אוכל לאכול ארוחת בוקר אנגלית טיפוסית. מצאתי מתחת למלון מקום נחמד (וטעים) שבו הגישו ארוחת בוקר. זה מה ישם שם: ביצה עין, שעועית ברוטב עגבניות, בייקון או ham או נקניקיה טעימה, וצ'יפס. נהוג להזמין בתור תוספת, עגבניה בגריל, פטריות או טוסט (עם חמאה מלוחה – טעים). פתאום, לאחר מספר ימים של שיטוטים בין סנדביצ'יות, אתה מתחיל להבין שיש היגיון בארוחת בוקר כבדה כזו. בבוקר ארוחה שלמה, בצהרים איזה כריך, ובערב… ארוחת ערב… כאן אולי המקום לציין שבארוחת הצהריים יש כאלה שהולכים לפאב, שותים איזה ale ב-pinte ומנשנשים איזה דוריטוס (שדומה לתפוצ'יפס). כאמור, ארוחת הבוקר נראית הגיונית – מלבד הצ'יפס, שקשה לדחוף ב-10 בבוקר.

ממשיכים את סיבוב המוזיאונים. נוסעים למתחם המוזיאונים דרומית להייד פארק ומתחילים ב-natural history museum. המוזיאון נחמד יותר מהמוזיאון הקודם, יותר מכוון לילדים, יותר ידידותי. האיזור של הדינוזאורים ושל החיים בים מעניינים. הבעיה במוזיאון שרואים שהוא צריך תחזוקה. המוצגים מאובקים ויש מקומות שגם הטקסטים המוצגים מתקלפים. לסיכום – לא רע.

יוצאים מהמוזיאון, מקיפים את הבלוק והולכים למוזיאון המדע. מוזיאון המדע מתחיל בתצוגה ענקית של מנועי קיטור. אני משער שזה קשור לסטיה השניה של הבריטים: רכבות. יש לא מעט הסברים על אופן הפעולה של מנועי הקיטור השונים אך הם לא מספקים. בסוף, את מבין איזה חלקים יש במנוע, אבל אתה לא ממש מבין למה הם שם.

במוזיאון המדע יש אולמות מדהימים של מוצגים מקוריים. ליד ה-cray super-computer (מחשב על משנות ה-70), עמדה ילדה ושאלה את אבא שלה אם מדובר בספה. לאור ריפודי העור בשולי המחשב, אני משער שהייתי חושב כמוה אם לא ידעתי אחרת. האבא לא ידע לענות. ת'אמת, גם לי אין מושג למה עשו את ריפודי העור האלה. אולי המחשב היה כ"כ איטי, שהיה צריך לחכות הרבה זמן לתשובה?

גולת הכותרת היא ה-launchpad. מדובר במתחם שבו ילדים מוזמנים להתנסות בכל מיני הפעלות כיפיות שמסבירות תופעות פיזיקליות. ממש מגניב. היתה שם הפעלה שבה מראים לילדים שמכונה גדולה עשויה ממכונות קטנות (גלגלת וכדומה). לאחר שהילדים למדו את החלקים הקטנים, הביאו את הקבוצה של הילדים למין שטח משחקים שבו כל ילד קיבל אחריות על חלק של המכונה, והם היו צריכים לעבוד ביחד כדי שהיא תעבוד. ההיסטריה שלהם (להצליח) היתה מצחיקה.

באיזור יש עוד מוזיאונים, בעיקר של אומנות. כיוון שאין לי זין (ורגליים) לאומנות, החלטתי לוותר וללכת משם להייד פארק. אחרי אתמול, הייתי צריך להשלים.

הפארק ענק. פחות מדשאות, יותר שדות-עשב. יש באמצע אגם קטן, מסלולי רכיבה לסוסים, מסלולי ריצה ומסלולי הליכה. לצד האגם יש קאנטרי-קלאב תחום, עם בריכה, שהחברים בו מקבלים "חוף פרטי" לצד האגם. אני בטוח שמדובר ב-must לתקופת הקיץ עבור השמנא והסלטא. אבל קצת פרופורציות: 100 מטר לצד אגם מלאכותי, באמצע פארק, באמצע לונדון, שעוברים מולך תיירים על סירות משוטים.

אני מתחיל ללכת מכיוון הייד פארק לכיוון כיכר טרפלגר ו-picadilly square. בדרך, ליד ארמון באקינגהם, לצידי רוכבת שוטרת יפיפיה על סוס. קבוצה של תיירים מצלמת אותה והיא ממשיכה לרכב במבוכה. אמנם לא צילמתי את השוטרת (היא גם ככה היתה מאוד נבוכה), אבל יש תמונות של הארמון:

עם היציאה לטרפלגר, אני מקבל סחרחורת מכמות התיירים. מה שכן, ללא ספק מקום מרשים. אני מת מרעב, הרגליים הורגות אותי (כוסאומו ALDO) ואני מוצא בסביבה מקדונלדס – קצר ולעניין. מסתבר שמקדונלדס היו במבצע מיוחד. "בוא לטעום את אמריקה". במשך חודש, בכל שבוע יש וריאציה אחרת להמבורגר. אני נפלתי לשבוע של arizona deluxe: צ'יזבורגר עם בייקון, גבנ"צ עם פלפלים, ולחמניה עם גבינה…. פשוט טעים! נכון שזה מוזר שמקדונלדס עושה לי את זה? נראה לי פשוט: צ'יזבורגר עם בייקון וגבינת פלפלים בתוך לחמניה שכזו, אפשר לטעות?

ממשיכים לכיוון פיקדילי. בדרך נתקלים במצבה לזכר מלחמת קרים. למי שלא מכיר, המלחמה התרחשה באמצע המאה ה-19, בין רוסיה מצד אחד, לבין בריטניה, צרפת והאימפריה העות'מנית. הרקע: כולם רבים על הגופה הגוססת של האימפריה העות'מנית. זה לא שהמצבה היתה כ"כ מרשימה, פשוט, פתאום נופלת עליך ההבנה של ההיסטוריה המפוארת של המדינה הזו.

מגיעים לפיקדילי בשארית הכוח ומגלים מקום סואן. מפאת כאבי רגליים מטורפים, אני מחליט שאני עייף מידי מלחקור את האיזור. אני עולה ל-tube וחוזר למלון. פותחים את ה-lonely planet ומתכננים את המסלול למחר.

אגב, במדריך lonely planet כתוב שכיוון שבאנגליה יש כמה עמים (אירים, סקוטים וכו'), מומלץ להגיד על משהו שהוא אנגלי ולא בריטי. אולי תפגע ברגש של איזה סקוטי… מצחיק שבאנגליה המודרנית עדיין יש התייחסות שכזו…

לונדון – יום שלישי

לאור העומס שניחן ב-tube, הפעם החלטתי להקדים. מגיעים ל-canary wharf מוקדם יותר ומתחילים לעבוד. הפעם זה קל יותר – אין ביורוקרטיה, עובדים לבד, ומספיקים הרבה. אני מסיים מוקדם ובדרך חזרה למלון אני מחליט לעצור ב-big ben. כאן אני צריך לעצור רגע.

בוריס, מהעבודה, סיפר שלפני שנסע ללונדון, חבר טוב שלו הפציר בו לבקר ב-bigben. "חובה"! הוא ביקש מבוריס שיתקשר אליו כשהוא עומד מולו. בוריס ציית, והתקשר לחבר שלו:

"אתה מול ה-big ben?" שאל החבר. "נכון שזה סתם עוד מגדל?"

'תשמעו. אז נכון. אולי זה קלישאה, אבל זה מגדל יפה. חוץ מזה, אם אנחנו כבר כאן, לא נבקר? אז הנה תמונה, מבלי שביקשתם:

היציאה מה-tube ב-westminister (איפה שה-bigben, בניין הפרלמנט, westminister abbey) די הפתיעה אותי. בפעם הראשונה מאז שנחתתי, מצאתי את עצמי בתוך קהל תיירים עצום! בכבישים מסביב, דוהרים במהירות מסחררת אוטובוסים בני 2 קומות – מתוך כוונה אולי, לסיים את הנגלה הזו ולהספיק עוד נגלה. מטורף.

westminister abbey סגור, אז הולכים לכיוון צפון, נתקלים בטעות ב-westminister cathedral ונכנסים פנימה. מדובר בכניסה גדולה, מפורסמת פחות, ומרשימה (למרות שתקרת הלבנים מפויחת כמו תחנת רכבת). עושים סיבוב בפנים, דרך מעין אולמות תפילה קטנים, אליהם אנשים נכנסים כדי למצוא קצת יותר שקט ואינטמיות (על פני האולם הענק המרכזי). באחד מהאולמות האלה כורעים על הברכיים משפחה של שחורים, מקטן עד גדול, בעל ואישה, ילדים קטנים וגדולים – ומתפללים. נראה מרגש. יושבים רגע אחד כדי לתת לרגליים לנוח ולפתע מתחילה שירה: באולם אחר החלה תפילה. המוסיקה והשירה פשוט מדהימה – עוגב, קהל, לטינית… כל החבילה.

כאן אני מקבל איזה התגלות לגבי דת (להירגע, אני לא חוזר בתשובה).הביקורת העצמית מתחילה לעבוד…

למה, כשאני בארץ, אני רואה אנשים מתפללים ואני מגלגל עיניים? למה אני מוכן לקבל משפחה נוצרית מתפללת אבל כשאני רואה משפחה חרדית מתפללת, אני מעריך את התפילה שלהם פחות? בגלל ששם זה רחוק? בגלל שיש לי דעה קדומה על הדתיים ועל החרדים? הרי בשני המקרים, המשפחה מתפללת לשלומה. בשני המקרים, יש מוסד מסואב (כנסיה, רבנות), בשני המקרים מדובר באמונה באל. מה ההבדל?

למה מוסיקה של כנסיה מדברת אלי יותר מהפיוטים בבית כנסת?

חשבתי על זה לא מעט. והגעתי לשתי מסקנות פשוטות:

1. הגעתי למסקנה, שאני מתרשם הרבה יותר ממשפחה שיושבת בצד, כמשפחה, בשקט, ביחד ומתפללת ומשתמשת במילים שלהם, מאשר במשפחה שיושבת בצורה מפוצלת, בין עזרת נשים לאולם המרכזי ומקריאה בצורה טקסית, טקסט מוכן, באולם רועש, תוך כדי התנדנדות. הצורה. הצורה שעושים את זה שם, נראית לי יותר יפה, ראויה, נכונה, מכובדת.

2. נראה לי שזה פשוט עניין של טעם. מדבר אליי יותר עוגב ואקפלה מאשר סילסולים ופיוטים.

בכל אופן. אני יוצא מהכנסיה ומצפין לכיוון hyde park corner. אני מוצא את עצמי מול שער ניצחון ענק – Wellington Arch. לידו מצבה לזכר תותחנים במלחמת העולם הראשונה.

בשלב הזה אני מרגיש שהרגליים שלי מתפרקות, חוזרים למלון.

ישנים שעתיים ומתעוררים כדי להמשיך לעבוד בלילה. מסיימים בשעה 4 לפנות בוקר ולוקחים מונית חזרה למלון. נהג המונית הוא ניגרי, הבחור שומע תחנת רדיו שמשדרת רגאיי, והשדרן לא נותן לשיר להתנגן דקה ואז מתחיל לברבר במבטא כבד. קיבלתי דז'ה וו מתחנות הרדיו של GTA.

אגב, מסתבר שהתעריף הרשמי של מונית הוא 5 פאונד למייל, בתנאי כמובן שלא הפעלנו מונה.